שני דברים חשובים

 בשנות השמונים קרו שני דברים חשובים בקיבוץ – פונדי עבר לישון בבית של ההורים…ואחר כך אני

בשנת 1985 כשעוד החורף היה בא בספטמבר, עלינו ביום גשום וקר לכיתה א

כל ההורים, הצוות המחנך, הילדים ומזכיר הקיבוץ ליוו אותנו בתהלוכה חגיגית מהגן לבית הילדים החדש שלנו

מגרש הכדורסל שנקרא ה"אספלט", שעמד במרכז מתחם גדול של – בתי ילדים, מדשאות, וכיתות לימוד, היה גם מקום של טקסים. עמדנו נרגשים באספלט, גאים ומשובתים בחולצות לבנות (עם רקמה כחולה לבנים,ואדומה לבנות) רגע לפניי שהפכנו לקבוצה אחת מגובשת, קבוצה שתלך יחד עד הצבא ומעבר

נלמד ביחד, נאכל ביחד, נישן ביחד, נתקלח ביחד. קבוצה אחת, גוף אחד, כיתה אחת – כיתת רותם

בית הילדים של כיתת מעיין , פינה את מקומו ועמד להפוך לבית הרשמי של – כיתת רותם

הבית היה מבנה מטופח ונעים עם 6 חדרי שינה, בכל חדר 4 ילדים, חדר אוכל עם מטבח, מקלחות ושירותים, חדר מטפלת, חדר טלוויזיה וכיתת לימוד

בכל בוקר השכמנו לכוס תה בחדר אוכל, אחר כך שעת לימוד, ארוחת בוקר, לימודים, הפסקה בחצר, שוב לימודים, ארוחת צהריים. הכל בבית הילדים

זה היה הבית שלנו ועשינו בו הכל, ומה שלא עשינו בתוך הבית עשינו בחצר הגדולה שמסביבו

בין שתיים לארבע אחה"צ נכנסו למנוחת צהריים שאחריה התארגנו והלכנו לבית של ההורים (בקיבוץ קראו לזה חדר). בילינו עם ההורים מארבע וחצי עד שבע בערב ואז חזרנו למקום מבטחינו…בית הילדים. אכלנו ארוחת ערב, השכבה, ולישון

לילדים היה אסור להיכנס לחדר האוכל הגדול של הקיבוץ למעט בארוחת יום שישי, אז אחרי השהייה אצל ההורים חזרנו לבית הילדים לאכול ארוחת ערב, ואחריה הגיעו ההורים להשכיב אותנו לישון

אחרי שכולם הלכו נשארנו לבד בבית עם השגחה של אינטרקום שהיה מחובר לבית התינוקות שם שומרת לילה בתורנות הקשיבה לכל שבעת בתי הילדים כדי לשמוע אם מישהו מאיתנו צריך משהו, ואות הקריאה לשומרת לילה היה – "שומרת לילה ..בואי לכיתת רותם " וכך שומרת הלילה זריזת הרגליים הייתה מפלסת את דרכה במדרכות הצרות והחשוכות של הקיבוץ לברר ולטפל במי שקרא לה

מובן מאליו שברגע שיש עשרים ילדים לבד בבית סביר שהשתוללות לילית תהיה חלק מהווי הלילה, ולא פעם הגיעה השומרת הכעוסה לנזוף בנו על התנהגותנו הפרועה… לרב זה לא עזר

איפשהו בכיתה ג' התחלתי לברוח בלילות לחדר של ההורים. שנה לפני כן התקינו בכל הקיבוץ טלפונים, כך שיכולתי לחייג שלושה מספרים ולבקש מההורים לבוא לישון איתם, אני לא יודע למה עשיתי את זה, אבל עשיתי את זה, וזה היה חריג מאוד, ללא אישור מוועדה, ללא דיון עם הצוות המחנך, ואפילו ללא אסיפת הקיבוץ הלכתי לישון אצל ההורים

הקיבוץ נזעק, שכן התחושה הייתה של התרופפות והתפוררות של ערך בעל חשיבות עצומה

הצוות המחנך נע בחוסר שביעות רצון בכיסאות הוועדה, והורי הוזמנו לבירור במזכירות על פשר הבעיה. וזאת הייתה מבחינת הקיבוץ בעיה רצינית, אמיתית ואקוטית

הרבה לפני שאנחנו התחלנו להתעסק עם ההשלכות של לינה משותפת, ולהביע פליאה מסויגת ברעיון, היו מי שלינה משותפת הייתה הדרך היחידה, הדרך היחידה לוודא שהדור הבא של היהודים יהיה אחר, יהיה זה דור שלא הולך כצאן לטווח, דור של יהודים עם מדינה, גבולות, ואחריות לאדמה עליה הם חיים

זה יהיה דור של יהודים שיהיו בלתי פגיעים, הם יהיו – ישראלים

חינוך ספרטני הינו ביטוי לחינוך טוב, אבל בקיבוצים ובישראל של פעם חינוך ספרטני היה ערך –הסתפקות במועט, דיבור קצר, טקסי חוסן, ובגדול – חישול

חישלו אותנו להיות משהו אחר, ישראלים שבכל מקום, ובכל מצב ידעו לעבוד, לאלתר, לשרוד

הסתובבנו סביב גאוות צה"ל , שרנו שירי מולדת, הקשבנו לסיפורי גבורה, והסתובבנו בסנדלי נמרוד בטבע החופשי שהקיף אותנו. מגיל שלוש עשרה התחלנו לעבוד בענפי הקיבוץ, ובגיל שש עשרה הוקדש יום בשבוע לעבודה חקלאית במקום בית ספר. סדר העדיפויות היה ברור מאוד, ועשייה הייתה הכתר

הלינה המשותפת והחינוך הקיבוצי כולו בא לוודא שהריחוק מההורים יהיה כזה שיאפשר בנייה נכונה של אופי ישראלי חזק, ברור ובטוח, רחוק ככל האפשר מהאופי הגלותי של ההורים

הילדים הישראלים יגדלו ויובילו דרך הגוף החשוב ביותר – הצבא – וישרישו את הערכים שינקנו מגיל שישה שבועות לחברה הישראלית כולה

זאת הייתה הקרבה הורית שמעטים יכולים להבין את עומקה. זאת הייתה הדרך היחידה, ובמובנים רבים ההקרבה הזאת נושאת עדיין פירות בכלל החברה הישראלית וחלקים ממנה מושרשים בכול אחד ואחת מאיתנו

אבל שנות השמונים היו שנים של שינוי, הממשלה התחלפה, המלחמה הייתה קשה, הכלכלה קרסה , והקיבוצים שמצאו את עצמם עם חשבון בנק מרוקן, עכשיו גם היו צריכים להתמודד עם תופעה של ילדים שרוצים הביתה להורים

באסיפת הקיבוץ שדנה בסוגיית המעבר ללינה משפחתית ודאי קם יוסף דוידי וצעק , ורבקה הפלמ"חניקית חיזקה את דבריו, ומאיר צור דיבר בקול עמוק וכואב, כולם ראו איך הערכים שהיו עמוד האש שהוביל אותם כנגד כל הסיכויים להגשמת החלום הציוני נרמסים ברגע

כולם כעסו, הרוב שתקו, ובסוף הצביעו בעד לינה משפחתית

אז בשנות השמונים קרו שני דברים חשובים –

הישראלים התחילו לשאול שאלות, והקיבוצניקים גילו את התא המשפחתי

ג'וני