היוטיוב שלי

יש לי סרטון בערוץ היוטיוב שלי שמראה את העוברית הקטנה שלנו בסקירה הראשונה

אחרי 29 שבועות היא נפטרה בבטן של אשתי

התינוקת שלי מתה בגיל 29 שבועות בעודה עובר ואין לי שום רגש חזק יותר מתחושת התודה

אני זוכר את עצמי מתנתק מהכול

קיבלתי את הטלפון מאשתי ב13:30 בצהריים- ג'וני, לעובר שלנו אין דופק

אפילו לא ידענו אם זה בן או בת, רצינו הפתעה, אבל באחת וחצי בצהריים של השבעה עשר במאי אלפיים ואחת עשרה ידענו שלעובר שלנו אין דופק, מהנקודה הזאת הכול נהיה מטושטש

העתיד והעבר והאנשים מסביב… מטושטש

נסעתי לאשתי ובכיתי איתה, בכיתי בזמן הזה בעיקר כי היא בכתה, ואני הייתי אבוד בחוסר היכולת שלי לעכל מה קורה בזמן אמת. אני כזה, מעכל לעט, אבל מרגיש מהר מאוד, ויכולתי להרגיש את הבהירות של אשתי שמשהו מאוד לא צפוי קרה לנו 

אבוד בחלל ובזמן הצעתי שניסע לחיפה להורים שלה, אשתי התפקחה ובעניים אדומות הסתכלה עליי במבט רך ורחום, וביכולת הזיהוי שלה לרגעים שאני קצת טמבל אמרה בליטוף:"חמוד שלי, אנחנו צריכים לנסוע לב"ח ללדת…" אה…כן, יש מצב שזה רעיון לא רע קודם ללדת את העובר לפני שהולכים לדפוק חומוס בפרג', טמבל

אחרי שמונה שעות של צירים ישבנו בתוך ג'קוזי, אני ואשתי בחדר לידה מבודד בתל השומר, לבד לבד בעוד המים החמים ממלאים את האמבט הרחב הבאנו את התינוקת המתה שלנו אל העולם

לאורך כל היום הקשה הזה השתדלתי להיות עוגן יציב לספינה המטלטלת שלנו, אבל כשהיא נולדה יופייה חרץ לי את בית החזה ופרצתי בבכי שנסחט מכל מאתיים ארבעים ושמונת האברים שלי

עיניה של הבת שלי היו עצומות בשלווה של ילד ישן, גופה המונח בזרועות של אשתי היה קטן ויציב והיא היתה הדבר המת הכי חי שראיתי בחיים שלי

אשתי העבירה לי אותה רכה וחמה, צבע עורה היה מבהיק ונעים, ואצבעותיה היו מושלמות וקטנות כמו שרק אצל תינוקות חשוב שיהיו. הייתי כל כך קרוב אליה, ורחוק כל כך, שאהבתי ובירכתי כל שניה של חסד שהיא נתנה לי במחיצתה

נפרדתי ממנה. היא הייתה יפה, כל כך יפה, וכאב יופייה המתנתק ממני התיישב כאנדרטת זיכרון בקצה הענבל שלי לעולמי עד

בכינו בלי סוף, בכינו כל כך הרבה עד שכבר לא הצלחתי לעשות דברים פשוטים כמו לנהוג, ללכת, לישון. התעוררנו בבכי, והכאב ליטף ואסף את דמעותינו בחיוך מנחם של אבא, היינו שבורים ואם זאת הכי חזקים שהיינו אי פעם. אלוהים לא היה מעולם קרוב כל כך, ברור כל כך, כמו שהיה איתנו שם

הייתי ילד בזרועות שלו, ויחד עם הוריי ואוהביי היינו כולנו לרגע ארוך בידיים של אבא רחום ונעים, דואג ומרגיע כל הזמן, ככה עמדתי בלילה של תל השומר והרגשתי שאני מתמלא בחומר שממנו עשויים הכוכבים, האוויר, והים

הייתי שבור וחזק, הכאב היה חד ונעים, פחדתי ובו בזמן לא היה דבר בעולם שנרתעתי ממנו, הכול היה בפעם הראשונה בחיים שלי – שלם… אמיתי

לאוכל לא היה טעם, ולמראה לא היה תוכן, לחול שבחצר היה יותר חשיבות מהכסף שהיה לי בכיס 

היופי של האנשים קרן אליי כמו אור מסנוור, וכל שיר ברדיו נשמע כמו החיים עצמם

זה לא שינה מי היו האנשים או איזה שיר התנגן, יכולתי להרגיש את מקור היופי של כל אחד מהם בברור מצמרר. האמת הייתה פשוטה לי כמו להביט ישר

באותם ימים חשבתי שזה ישאר איתי, קיוויתי שיתקע לי, שימשיך איתי הלאה ונתפתח למחוזות הנירוואנה. ניסיתי למצוא פינה להחזיק ולשמור, בתפילותיי האגואיסטיות ייחלתי למנף את האירוע לטובתי האישית. אבל זה לא נתקע לי

אני משתדל היום להזכיר לעצמי דברים חשובים שאספתי מהחודש הזה, בתחושה, בהתפעמות, בכוח,

בהבנה הראשונית של מה חשוב לי ואיפה טמון היופי של העולם – באנשים, במוסיקה, באמת, ובשפתם המשוטפת – אהבה

עם הזמן דברים מתנדפים באוויר החי. חוכמה היא נרכשת, וכדי לזכות בה צריך לעבור דרך, לפתוח חלונות מסוימים, ולסגור אחרים

אני מעריך שצריך ללכת על מנת להגיע, אלוהים יודע שאני מושיט יד רב החיים שלי, אבל כנראה שצריך להיות סובלני

בינתיים, את החלון שלי של היוטיוב קשה לי עוד לפתוח. אבל מהחלונית הקטנה שבצד הדף אני יכול לזהות יופי, את היופי שיושב כאנדרטת זיכרון בקצה הענבל שלי… לעולמי עד

ג’וני