חופשי לחיות
אני חייב להצליח…אני חייב את זה למשפחה שלי, לאישה, לילדים, להורים שלי,להורים שלה, אני חייב להצליח, כל הזמן, בכל מסלול, חייב להוכיח, חייב להצליח
בכל בוקר אני עומד על קו הזינוק מהרגע שמצלצל השעון, השרירים מתוחים, החושים מחודדים, והדופק מהיר. אני בודק בזווית העין את שאר המתחרים. הם נראים טוב, אין ספק, הלבוש שלהם מסגיר את היכולת שלהם בטווחים האלה, ואנחנו רצים, כל בוקר, בתחרות החשובה להצלחה של החיים
המסלולים קבועים, לעבודה, הביתה, לאירוע המשפחתי, לזוגיות, לשירותים, למטבח. אותם משפטים וגינוניי נימוסים מחולקים לפי דת, מין, וגזע
אותן מחוות קטנות בימי הולדת, ימי נישואים ויום הזיכרון
יש לנו את אותו קוד התנהגות עם חיוך פלסטי, עצבות ברונזה, ואופציה לאלימות פעם בשנתיים, לחודש
הרבה זמן אני קם לרוץ עם התיק הזה של הניסיון להצליח,להוכיח, לרצות…וכבד לי
אני רואה את המסלול שלי עד לקצה שלו, עד לקצה שלי, וזה לא שזה נראה רע, הוא אפילו נראה מסלול די נח. יש עליות, יש ירידות, יש כאב ושמחה משפחה עם אוטו, משכנתא בשביל דירה, אינטרנט, שדרוג למכשיר סלולארי, כמו של כולם. העיתונים ישקרו לי, הממשלה תעשוק אותי, ואני אמשיך לעבוד כדי לשלם לרשות השידור, למרות שאין לי טלוויזיה , לביטוח לאומי, אפילו שהם אף פעם לא עוזרים לי גם כשאני ממש מתחנן לעזרה, ואני אשלם למס הכנסה כדי שהכסף שלי יממן מלחמות צודקות שרק מפחידות אותי
זה המסלול של כולם. זאת התחרות. על אותם "צריכים ואסורים". מה היא עשתה, ומה הוא עשה, מה יש לי לעומת שלו, ואיך אני יכול להשיג יותר, הרבה יותר וכולם צריכים לעמוד בקצב של כולם, כי כולם, ואני בתוכם , חייבים להצליח
כשהייתי ילד רציתי להיות גדול. רציתי להשתחרר מהחוקים של שעת שינה, ומההגבלה בכמות הממתקים שמותר לי לאכול. ניסיתי לברוח מהמסגרת של- מתי ללכת לביה"ס ומתי לחזור הביתה, מה לעשות ואיך לעשות, רציתי להיגמל מזה כבר, ולהיות גדול כבר, גדול שיכול הכול
ואכן, רגע של שמחה ענקית הייתה ביום השחרור שלי מצה"ל. לא בגלל שהייתי בריא ושלם, אלא בגלל שהייתי בפעם הראשונה בחיים שלי…. חופשי
התפוצצתי לעולם כמו זרע לביצית, התחשמלתי באווירה המדגדגת של רוח הנדודים והחיפוש העצמי. רעדתי לבד בכיסא של המטוס כשהוא המריא והבטיח להוריד אותי במקום אחר, מקום לא מוכר
הכול היה חדש, הייתי תינוק בן עשרים ואחד שצריך שיתרגמו לו את החיים, ואהבתי כל רגע. שתיתי בצימאון את החופש, נשמתי ברטט את הניתוק ואת כל השאר אכלתי בתאווה: את הנופים, את האנשים, את המוסיקה, את הסמים. רקדתי עד שהתמוטטתי. שרתי עד שלא היה לי קול. עמדתי לבד בגשם ליד האופנוע במרחביי האין סוף בוכה מאושר כי לא היה לי לאן לנסוע, או לאן לחזור
הייתי אדם בלי מטרה, וזה הרגיש- הכי נכון בעולם
אני שואל את עצמי, אם היה לנו שעון שמורה לנו על הזמן שנשאר לנו לחיות, האם היינו עושים את אותן בחירות? האם הייתי- אני- עושה את אותן בחירות? למה אני מרגיש שהבחירות שלי בחיים הן מפחד יותר מאשר רצון חופשי?
אני תוהה מה הייתי עושה אם הייתי למשל זוכה בלוטו? הרי בתחרות שלי זה המדד להצלחה, כסף
מה הייתי עושה אם הייתי ניגש לדוכן הלוטו, והמוכרת עם הסיגריה הייתה מבשרת לי בשיעול צרוד: וואלה?! זכית, אתה מיליונר!!! מה הייתי עושה עם ההצלחה הזאת?
הייתי קונה בית גדול על מגרש רחב, ואוטו, וטלוויזיה ענקית, הייתי עושה רישיון טייס, וקונה מטוס, ויאכטה, ודוכן פלאפל. הייתי תורם: לרעבים באפריקה, לנזקקים בישראל, למאבקים חברתיים צודקים. הייתי מטייל בעולם. הייתי קונה וואן ומטייל בעולם עם האישה והילדים, אוכל את הנופים, את האנשים, את המוסיקה
אז אני לא צריך לוטו, אני צריך פשוט….להחליט
להחליט להפסיק להיות כל כך נעול על המסלולים הקבועים שלי, על הגינונים, להשתחרר מהלאום והגבולות שלי, להפסיק לקום בבוקר לתחרות, להפסיק לפחד ולקום בכל בוקר בשביל להגשים חלום
כשאין לי מקום שאני צריך להגיע אליו, או לאן לחזור- רק אז אני חופשי לחיות
ג’וני
